החלטה בתיק בע"מ 7867/10

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן) ברמ"ש 15292-01-10 ורמ"ש 37816-05-10 שניתן ביום 14.9.2010, במסגרתו נדחו שתי בקשות הערעור שהוגשו על ידי המבקשת על החלטות ביניים של בית המשפט לענייני משפחה (השופט פ' שטרק), אשר ניתנו במסגרת תביעת משמורת שמנהלים הצדדים בתמ"ש 9827-11-09.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.            המשיב והמבקשת נישאו בשנת 2002 והתגרשו בשנת 2006. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים: ע' כבן שש ומ' כבן ארבע וחצי, נכון למועד מתן פסק דין בית המשפט המחוזי (להלן: הילדים). בשנת 2008 נעצרה המבקשת והואשמה בקשירת קשר לביצוע רצח של המשיב, קשירת קשר לביצוע סחיטה באיומים כלפי המשיב ומסירת ידיעה כוזבת למשטרה. ביום 10.8.2009 ניתנה הכרעת הדין בכתב האישום שהוגש נגד המבקשת, לפיה היא זוכתה מהאישום בדבר קשירת קשר לביצוע רצח והורשעה במיוחס לה בשני האישומים האחרים. ביום 16.8.2009 נגזר דינה של המבקשת ונקבע כי תקופת מעצרה, שנמשכה כ-13 חודשים, תהווה את תקופת המאסר בפועל שהיה מקום להטיל עליה וכן הושת על המבקשת מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לתקופה של שלוש שנים.

2.            ביום 18.5.2009 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה תוקף של פסק דין למזכר הבנות (להלן: מזכר ההבנות) שנכרת בין הצדדים כאשר המבקשת הייתה במעצר. במזכר ההבנות הסדירו ביניהם הצדדים נושאים שונים הקשורים למשמורת הילדים, ההשגחה עליהם והטיפול בהם בתקופת מעצרה של המבקשת ולאחר שחרורה. בין היתר הסכימו הצדדים למנות צוות טיפולי לילדים ולמשפחה שיגובש על ידי ד"ר  גולומב וד"ר שירי, אשר יבחן את מכלול נסיבות העניין ואת טובת הילדים ויורה על הסדרי ראייה ועל מפגשים בין הילדים לבין המבקשת. כמו כן, הוקנתה לצוות הטיפולי הסמכות להורות על כל צעד טיפולי, חינוכי ורפואי הנדרש לילדים והצדדים התחייבו לפעול בהתאם להוראותיו. לאחר חתימת מזכר ההבנות התברר כי ד"ר גולומב וד"ר שירי לא הצליחו לפעול יחד. לפיכך החלה ד"ר גולומב לפעול לבדה, ומינתה לצורך הטיפול פסיכולוג אחר לכל אחד מהילדים, הפסיכולוגית ד"ר אבנר מונתה לטפל בע' והפסיכולוג ד"ר וולפה מונה לטפל במ' (להלן: המטפלים), כאשר ד"ר גולומב שימשה כמתאמת בין כל הגורמים המעורבים וכתבה דו"חות סיכום פעילות ותוכנית עבודה להמשך. בחודש ספטמבר 2009 שוחררה כאמור המבקשת מהמאסר וביקשה כי הילדים ילונו בביתה. בדו"חות הפעילות סברה ד"ר גולומב כי בשלב זה לא ניתן לאשר סידורי לינה לילדים אצל המבקשת, מאחר שהילדים עסוקים בקליטה במסגרות חדשות ומפני שיש לבחון קיומה של תשתית רגשית נאותה אצלם. בשלב זה ביקשה המבקשת להפסיק את הטיפול בילדים על ידי המטפלים מאחר שהטיפול אינו מקדם לטענתה את לינת הילדים אצלה. בעקבות זאת ולבקשת המשיב נתן ביום 25.11.2009 בית המשפט לענייני משפחה צו האוסר על המבקשת "מלשנות דבר הקשור לטיפול הפסיכולוגי בילדים עד מתן החלטה אחרת".

החלטות בית המשפט לענייני משפחה

3.            ביום 8.12.2009 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבקשת המבקשת (להלן: ההחלטה הראשונה). בית המשפט לענייני משפחה ציין כי המטפלים לא נחקרו מאחר שאילו היו נחקרים הדבר היה חוטא למטרת השמירה והקיום של מסגרת טיפולית התואמת את צורכי הילדים. עוד נקבע כי אין לשנות את זהות המטפלים ללא בדיקה מעמיקה על ידי גורם מקצועי חיצוני. עם זאת, נקבע כי לגופו של עניין לא ניתן להעריך אם מדובר במסגרת טיפולית מתאימה והולמת עבור הילדים, זאת בעיקר נוכח העובדה כי ד"ר גולומב נעדרה תכופות מהארץ לתקופות ארוכות וגם נוכח חוסר אמונה של המבקשת בה. בעקבות זאת קבע בית המשפט לענייני משפחה כי:

"יש לבחון את המערכת הטיפולית הקיימת בדרך מינוי מומחה חיצוני מטעם בית המשפט במקום ד"ר גולומב, שהינו בלתי תלוי וללא כל דעה מוקדמת. בהתאם לחוות דעת המומחה, ייקבע, אם יש להמשיך בדרכי הטיפול הקיימים עם המטפלים הקיימים ואם כן, יהא זה בהשגחת המומחה מטעם ביהמ"ש".

            בהתאם לכך מונה ביום 22.12.2009 פרופ' טיאנו כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה).

4.            טרם הושלמה ההחלטה לעיל הגישה המבקשת בקשה נוספת שעניינה קביעת סדרי לינת הילדים אצלה והחלפת המטפלים. ביום 19.4.2010 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבקשה (להלן: ההחלטה השנייה), במסגרתה נדחו טענות המבקשת באשר לאי התאמתו של המומחה לשמש כמומחה מטעם בית המשפט במקרה הנדון, וביחס להיכרותו המוקדמת של המומחה עם ד"ר אבנר. כמו כן, נדחתה בקשת המבקשת לחקור את המטפלים, נוכח קיום חיסיון מטפל ומטופל בהתאם לסעיף 50 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). באשר למסגרת הטיפולית נקבע בחוות דעת המומחה כי המסגרת הקיימת ואופן תפקודה עונה על הדרישות הטיפוליות עבור הילדים. בנוסף, נקבע כי טענת המבקשת לכשל מקצועי של המטפלים נובעת מאי שביעות רצונה מן התוצאה לפיה לא אושרו הסדרי הלינה. נוכח כל האמור לעיל קבע בית המשפט לענייני משפחה כי חוות דעת המומחה והמלצותיו מקובלות עליו במידה הדרושה בהליך אזרחי הדן בטובת הילדים. בנוסף, הגיע בית המשפט לענייני משפחה לכלל מסקנה כי נוכח זמינותה המועטה של ד"ר גולומב כגורם הממונה על ניהול המסגרת הטיפולית והעדר אמון המבקשת בה יש להחליפה במומחה, אלא אם הצדדים יגיעו להסכמה על מינויו של מומחה אחר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.            המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי שתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה: רמ"ש 15292-01-10 על ההחלטה הראשונה במסגרתה הוחלט למנות את המומחה (להלן: הבקשה הראשונה); ורמ"ש 37816-05-10 על ההחלטה השנייה במסגרתה התקבלה חוות דעת המומחה (להלן: הבקשה השנייה). בבקשה הראשונה עתרה המבקשת כי בית המשפט ייתן צו שיחייב את המומחה לבדוק את נושא הרחבת ביקורי הילדים ולינתם אצלה, ויורה על חקירת הצוות הטיפולי. לחלופין, עתרה המבקשת לביטול מינויים של ד"ר גולומב וצוותה והעברת מלוא הטיפול למומחה אחר. בבקשה השנייה חזרה המבקשת על טענותיה באשר לאי חקירת המטפלים, והעלתה טענות שונות באשר למינויו של המומחה: חוסר ניסיונו לטענתה כמומחה בטיפול משפחתי או בענייני משמורת; היכרותו המוקדמת של המומחה עם ד"ר אבנר הפוגמת באי התלות הנדרשת ממנו; העובדה כי המומחה מונה על ידי בית המשפט מבלי להיוועץ בצדדים ולמרות שאינו מופיע ברשימת המומחים כמשמעותה בסעיף 4 לצו בית המשפט לענייני משפחה (הקמת יחידות סיוע, דרכי פעולתן וסדרי עבודתן), תשנ"ו-1996 (להלן: צו בית המשפט לענייני משפחה ו-רשימת המומחים). כמו כן, טענה המבקשת כי חוות הדעת נסמכה על דברי המשיב והתקבלה מבלי שהמומחה נפגש עם ד"ר גולומב. נוכח זאת, עתרה המבקשת לביטול חוות דעת המומחה ומינויו כמטפל, לביטול מינוי המטפלים ולמינוי מומחה אחר. המשיב מנגד טען כי המבקשת מנסה לסלק מדרכה כל מומחה שאינו מספק את רצונה וכי בקשותיה סותרות האחת את השנייה. עוד נטען כי בזמן אמת המבקשת לא טענה דבר נגד זהות המומחה שמונה וכי חקירת המטפלים עלולה להוביל לקריסת המערכת הטיפולית.

6.            בית המשפט המחוזי החליט ליתן למבקשת רשות ערעור בשתי הבקשות ולדון בהן במאוחד כבערעור. טענות המבקשת באשר לסמכות בית המשפט למנות את המומחה נדחו. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם להוראת תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) מוסמך בית המשפט לענייני משפחה למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין, אך עליו להיוועץ בהם. בית המשפט המחוזי ציין כי המומחה מונה ביום 22.12.2009 וכי ביום 12.1.2010 הגישה המבקשת את הבקשה הראשונה שעניינה כאמור מינויו. עם זאת, בבקשה זו לא טענה המבקשת "דבר וחצי דבר לעניין התאמתו" לשמש כמומחה ולא טענה כי היה על בית המשפט להיוועץ בבעלי הדין טרם מינויו. עוד נקבע כי למעט עתירת המבקשת לביטול מינוי המטפלים, כל עתירותיה בבקשה הראשונה מולאו: המומחה חיווה דעתו בסוגיית הסדרי הראייה והסדרי הלינה, המומחה לא נפגש עם ד"ר גולומב והוא מונה כמחליפה. עוד נקבע כי המבקשת העלתה בבקשה השנייה טענות הסותרות את הסעדים להם עתרה בבקשה הראשונה וזאת מהטעם שחוות דעת המומחה לא תאמה את רצונה. נוכח זאת קבע בית המשפט המחוזי כי בשים לב לעקרונות של תום לב והשתק שיפוטי יש לדחות את טענות המבקשת בעניין כשרותו של המומחה לשמש כמומחה מטעם בית המשפט ומינויו כמחליפה של ד"ר גולומב. נוכח האמור לעיל דחה בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

7.            המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה שאלות משפטיות מהותיות, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר מפאת חשיבותן הציבורית והחוקתית יש להעניק לה רשות ערעור.

8.            במסגרת הבקשה חוזרת המבקשת ומעלה טענות באשר למינויו של המומחה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן האם רשאי היה בית המשפט לענייני משפחה למנות לצדדים בודק, להבדיל ממומחה, בניגוד לרצונם ובניגוד למזכר ההבנות. עוד טוענת המבקשת כי המומחה לא עוסק בטיפול משפחתי ובנושא משמורת ועל כן אינו מתאים לשמש כמומחה במקרה דנן. לטענתה, המומחה מונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה מבלי להיוועץ עם בעלי הדין, וזאת כאשר הוא אינו רשום ברשימת המומחים. כמו כן, טוענת המבקשת כי בית המשפט מינה את המומחה מבלי ליתן לו הוראות ופסק לו שכר טרחה גבוה. זאת ועוד, המבקשת מעלה טענות שונות על התנהלות המומחה, וביניהן כי: סירב לפגוש אותה בנוכחות הילדים; פגש את המטפלים בטרם נפגש עימה; לא נפגש עם ד"ר גולומב; הסתיר את היכרותו המוקדמת עם ד"ר אבנר; לא בדק את סוגיית הסדרי הלינה לעומקה; השחיר את דמותה והתייחס אליה כאל דוברת שקר. נוכח זאת טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הותיר את מינויו של המומחה על כנו ואישר את חוות דעתו.

9.            כמו כן, המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן האם רשאי היה בית המשפט לענייני משפחה למנוע חקירת מטפלים שלא מונו מטעם בית המשפט. לעניין זה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את סעיף 50 לפקודת הראיות. לטענתה, לפי הפסיקה החיסיון הינו חריג ולפי הוראות הסעיף יכול בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהסיר את החיסיון כאשר הצורך לגילוי הראייה לשם עשיית צדק עדיף על הצורך שלא לגלותה. עוד טוענת המבקשת כי החיסיון אינו חל על דרך התנהלותם של המטפלים ולטענתה מבלי הסרתו לא ניתן לקבל כל פרט על הטיפול בילדים ועל מצבם. כמו כן, טוענת המבקשת כי מבלי מתן אפשרות לחקור את המטפלים ומבלי ששטח המומחה את מלוא חומר הגלם שהונח לפניו לא ניתן להעריך את חוות דעתו ואת מסקנותיה. לטענתה, מאחר שמדובר בנושא של מסוגלות הורית קיימת חשיבות רבה לפיקוח קפדני של בית המשפט על מומחים העורכים חוות דעת.

10.         נוכח האמור לעיל טוענת המבקשת כי על בית משפט זה לדון בבקשותיה כבערעור ולהורות על ביטולם של פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטות בית המשפט לענייני משפחה.

דיון והכרעה